ירוסלם

היום צפיתי בתכנית הטלוויזיה בערוץ 11 כאן, בנושא עלייתם המופלאה של יוצאי אתיופיה. והרגשתי  איזו זכות נפלה בחלקנו – שזכינו להחזיר אלינו  בני שבט יקרים.  יהודים  – ששמרו את יהדותם בכל התנאים והמצבים הבלתי אפשריים – ואת אהבתם ונאמנותם העבירו  בחלב האם, מסורת הזקנים וחינוך של ההורים. יהודים – שחלמו  את "ירוסלם" חזון שהיה הדגל הרוחני שהחזיק אותם ואת שייכותם לעם היהודי.

היום במבט לאחור  אני מלאת הערצה  לסולידריות  של העם שלנו. יהודי אמריקה התגייסו להתרים את הכספים בנדיבות גדולה , וראשי המדינה והמוסד  שנחלצו לגייס את כל המשאבים לארגן את העלייה של יהודי אתיופיה – שהיו בסכנת נפשות בתקופה של מלחמה בין  המשטר והמורדים.

ובתוצאה  במהלך תקופה ארוכה  הצליחו להעלות לארץ עשרות אלפי  יהודים מאתיופיה,שחלומם היה "ירוסלם".

ואז נפגשו החזון והמציאות.  במציאות לא ידענו לקלוט   את בני העלייה הזו ברגישות הראוייה למסורת, לתרבות ולמנהגים שלהם. רצינו  שישתלבו מהר בתרבות הישראלית, שילמדו את השפה, ויעתיקו את המנהגים שלנו, ויתרגלו במהירות לקצב  החיים שלנו.

את הילדים שיבצנו בפנימיות ומסגרות חינוך כדי שיקלטו במהירות בחברה. יצרנו פער גדל והולך בין ההורים לילדים. נטלנו מהם את הסמכות ההורית, והשארנו אותם בחלל ריק מתוכן.מיהרנו להתעלם  מהעבר, ובמקביל לא השכלנו למלא את החלל שנוצר בתכנים שיוכלו להסתגל אליהם בהדרגה.

וכשאני קוראת ושומעת על השבר שבני העדה הזו נמצאים בו. תחושה של קיפוח בשל צבעם? בשל מנהגיהם? אני מזהה את  השבר – הרוחני, כיוון שהייתה ציפייה שהם מגיעים לארץ האבות, וכאן הם ימצאו את האושר שטמון בתחושת השייכות לעם שלהם –  אך בתוצאה הם ספגו דחייה וניכור לבני העדה הזו.  אמנם יש מי שהצליח לצמוח בזכות אישיותו יוצאת הדופן ולהשתלב בחברה, אך מרביתם עדיין  מרוחקים ודחויים על ידי החברה הישראלית שלא השכילה לחבק את בני העדה באמת באהבה.

ואני תוהה – אחרי שבעים שנה, כארץ של מהגרים, לא השכלנו לקלוט בני עלייה.  צריכים לעבור  25 שנים ,  עד שנראה את ניצני הקליטה והשילוב  בחברה הישראלית?  והשאלה שלי  האם לא למדנו לקח מעליות קודמות?  מדוע זה קורה לנו?

אולי זה טמון בפוליטיקה – בשיקולים זרים, במלחמות יוקרה , שמנציחים מציאות של פירוד וניכור במקום לטפח מדיניות שכל עניינה דאגה אמיתית לאזרחיה, הוותיקים והחדשים החלשים והנזקקים- מדיניות שעיקרה לשרת את צורכי הפרט – ולהבטיח את תחושת השייכות וגאוות היחידה לעם שלנו.