לדבר או לשלוח וואטסאפ

בערך עשר בלילה. כביש מהיר. באחת המכוניות יושבים אח ואחות. הם בדרך לבית חולים. משהו נורא קרה. המשהו הכי נורא. והם שותקים. העולם שלהם מתנפץ להם בתוך ההכרה לרסיסים שורטים דוקרים פוצעים.

מכונית בוהקת בשחור חולפת על פניהם בהמהום בס כבד. מאחוריהם קריוקי מאולתר בטנדר אפור משתעל. ספורט כחולה עם גג מתקפל פולטת הדים של בדיחה גסה, משפחתית אדומה צועקת סוף פסוק שחודר להם דרך החלון; "סתמי כבר ת'פה בהמה, זה תמיד אותו דבר, די, נשבר". והם עדיין לא יודעים האחים, אבל בנסיעה הזאת משהו מוטבע להם בבשר. מין קעקוע פנימי מוזר.

הודעת טקסטמכאן והלאה הם לא יוכלו לדבר או לכתוב, להרגיש או לחשוב, אולי עדיף לשלוח אחד לשני הודעות וואטסאפ או SMS? בלי לקחת בחשבון את כל קשת הצבעים, מגוון המצבים שנעים, נמצאים, זורמים מסביב. יש להם שבב נפשי שתול, שלוקח בחשבון שבאותו רגע נתון שאול; יש כאלה שטוב להם. אז הם נשמרים לא להתבטא בצורה ירודה שתחריב להם את המצב רוח. ויש כאלה שנמצאים בנקודת משבר כזה או אחר. אז הם נזהרים שהשמחה שהם מביעים לא תברח לסולמות צורמים. הם משתדלים לא לנזוף ולבקר, לא לקפוץ ולסנוור.

הם מתכוונים בזה להגיד – שנהיה אחים? ואולי הם לא מצליחים להגיד את זה. אולי הדבר היחיד זה לדבר מרחוק או פשוט לכתוב, לא סתם היום בתקופה כל כך אינדיבידואלית אנחנו כותבים יותר מאשר מתקשרים, בעיקר בוואטסאפ אבל כשזה באמת חשוב אז רק SMS