לעבור דירה בעקבות משמעות החיים

קורונהרצינו להתקרב למרכז של בני ברוך לאחר שהעמקנו בלימודי הקבלה לפני שלוש שנים. מאוד ציפינו לעבור לדירה שאנחנו גרים בה היום. בניין יפה עם גינה יפה, מעלית, חניה… קצת חששנו מהרעש של כביש ז'בוטינסקי שקרוב אלינו, אבל היינו מוכנים להתפשר על זה. בכל זאת כבר הרבה זמן היינו בחיפושים, וכמו בכל דבר בחיים, בבחירת דירה במיוחד מורגש כמה קשה להתפשר אבל הזמן והכיס לוחצים ובסופו של דבר מוצאים על מה מוכנים לוותר.

כמה חודשים אחרי שכבר התמקמנו, התחלתי להריח ריחות משונים בלילות. בהתחלה עוד איכשהו היה אפשר לשאת אותם אבל בהדרגה הם החמירו. הייתי מתעוררת באמצע הלילה ולא מצליחה לחזור לישון. התחלתי לעקוב בתשומת לב אחרי העדכונים של מאבק התושבים נגד המפעלים המזהמים בפתח תקווה. לא תיארתי לעצמי שהאוויר שננשום פה יהיה מזוהם בפסולת תעשייתית שמפורקת במפעלים האלו. נכנסתי לאתרי האינטרנט של המפעלים האלו. כל כך הרבה מפעלים תעשייתיים עובדים איתם בשיתוף פעולה. ממש מפרקים כאן פסולת תעשייתית מכל סוג שרק אפשר להעלות על הדעת.

ועכשיו אני חייבת להודות לווירוס הקורונה שאמנם שינה ושיבש לכולנו את החיים, אבל עם זאת גם הריחות פחתו. כנראה שאנחנו פחות עסוקים בייצור תעשייה ובעקבותה בפירוק כל הזבל שאנחנו מייצרים. ואפילו קיבלתי בונוס נחמד- שקט מציר ז'בוטינסקי!

כבר הרבה זמן שמעתי בדאגה דיווחים על כך שהאנושות כבר במינוס בחשבון שלה בבנק משאבי כדור הארץ, ושמידי שנה אנחנו שואבים ממנו יותר ממה שהוא מסוגל לייצר בחזרה. ניסינו למלא את עצמנו בעוד חולצה, עוד מכשירים למינהם, עוד צעצועים, אבל אף פעם לא היינו מסופקים והרצון רק גדל.

ועכשיו פתאום הגיע אלינו ווירוס קטן שאומר לנו להרגע מכל המרדף הזה ומחייב אותנו לשבת בבית עם המשפחה, לעבוד על הקשר בינינו וגם לחשוב על המצב. ואני כולי תקווה שהאנושות תבין מכל המצב הזה שבאמת אנחנו לא צריכים כל כך הרבה מוצרים, צריכה, פסולת, תעשייה. שנתחיל למלא את עצמנו במילויים גבוהים יותר, לחפש את המילוי בקשר בינינו, כל בני האדם ולא רק תלמידי בני ברוך, ובחיפוש אחר משמעות לחיינו.