מרים הנביאה- מקור הנביעה

בטקס שבע הברכות להולדת הבת, הברכה החמישית להולדת הבת מוקדשת למרים: "יְשִׂימֵךְ אֱ-לֹהִים כְּמִרְיָם, נְבִיאָה וּמַנְהִיגָה לְעַמָּהּ". 

מרים הנביאה, אחת משבע הנביאות שקמו לישראל, הבת הבכורה במשפחתם של עמרם ויוכבד, אחות בכורה למשה. בכל שלב ושלב מלווים חייה בסיפורים המאירים את גדולתה ועוצמתה. האגדה מספרת כי אביה, עמרם, שהיה תנא גדול, בחר לגרש את אשתו, ובעקבותיו חישבו לעשות כן כל הגברים העבריים האחרים, שכן, במר נפשם רצו להמנע מרוע הגזרה של  "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". אלא שאז קמה הבת מרים, והניעה את אביה, ויחד עמו את שאר הגברים, מלגרש נשותיהם, באומרה: " אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות!"… עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן."

לפי מסורת חז"ל הייתה מרים אשת איש ומיילדת: שפרה ופועה, המיילדות העבריות שלא צייתו לפקודת פרעה להמית את הזכרים – מזוהות על ידי חז"ל כיוכבד אם משה, ומרים אחות משה. כך נאמר בגמרא: "שפרה – זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה? שמשפרת את הולד; דבר אחר: שפרה – שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה – זו מרים, ולמה נקרא שמה פועה? … שהייתה פועה ברוח הקודש, ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל". וכן מסביר רש"י: פועה – זו מרים שפועה ומדברת והוגה לוולד כדרך הנשים המפייסות תינוק.

על פי המסופר בספר שמות הייתה זו מרים אשר צפתה על משה ביאור וכאשר ראתה את בת פרעה אוספת אותו הציעה לה כמיניקת את האם, יוכבד. כך מסייעת מרים בהצלתו של משה וקובעת את גורלו כמשחרר האומה, כמי שינק את חלב אמו העברייה וגדל בינקותו במחיצת משפחתו הביולוגית, ויחד עם זאת היה בעל מהלכים בארמונו של פרעה, לאחר שחונך אצל בת פרעה. 

יותר מכל מזוהה מרים עם מעמד קריעת ים סוף: לאחר קריעת ים סוף מרים מתופפת בתוף, תוף מרים, ומחוללת במחול את שירת מרים, כאשר כל הנשים נפנות אליה, יוצאות בשירה ובמחול אחריה:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ, וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַ-ה' כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.

הנביא מיכה מציין אותה במפורש לצד משה ואהרן כמחוללי יציאת מצרים: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ, וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת-מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם". המהר"ל מפראג כותב בספרו נצח ישראל כי מרים הייתה אחת משלשת הגואלים של יציאת מצרים (משה, אהרן ומרים), והיה לה תפקיד מיוחד, לבטא את ההשתוקקות והחיבור של עם ישראל לאל, ואף לסחוף עמה את שאר הנשים לתפקיד זה. 

מרים יודעת גם ימים טובים פחות. בספר במדבר מסופר כי מרים ואהרן, ריכלו על משה "עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח". הם טענו כי ה' דיבר גם אתם ולכן הם נביאים כמשה, ומעמדם צריך להיות כמעמדו: דברים אלו מכעיסים את ה', והוא מתגלה אליהם ומסביר להם שהם אינם עומדים במעלתו של משה איתו מדבר ה' פה אל פה, במראה ממש, ולא בחידות.

העונש שמביא ה' על מרים בגלל כפירתה במנהיגותו של משה היה צרעת; אהרן ומרים מבינים את טעותם ומביעים חרטה ומשה מתפלל לה' עבור מרים – "אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ" – ואכן לאחר שבעת הימים נרפאת מרים מהצרעת ושבה אל המחנה.

עם דמותה של מרים נקשרו כוחות פלאיים. כך, על פי המסורת, בנדודי בני ישראל במדבר לוותה אותם באר פלאית שנעה בדרך נס, והיא התקיימה ווליוותה את העם במסעותיו  בזכותה של מרים. על פי הרש"י סיפור בארה של מרים קשור בסיפור משה המכה בסלע ממנו נבעו מים, שוב, רמז לשיתוף הפעולה בין שני הכוחות, משה ומרים, ותפקידם המשותף בעיצוב גורל העם ובמתן חיים לעם על דרך יצירת מקור מים ושימור מקור זה.  בתלמודים ישנן דעות שונות על מקום גניזתה של הבאר. יש המספרים כי נגנזה בתוך ים כנרת, ויש סבורים כי היא מצויה בים התיכון, סמוך כנראה להר הכרמל.

סיפורה של מרים הנביאה מתחיל בהולדתו של משה ונקשר, מיני אז, במקורות מים, בין אם במי היאור אליו הושלך אחיה, מי ים סוף בקריעתם או מי באר מרים, שעל פי האגדה עדיין מרווים ומקיימים אותנו עד עצם היום הזה במי חסדים, מי אהבה וחיבור.